וַיִּשְׁחָט, וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית

וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (ויקרא ח כג)

 

 

טעם השלשלת הוא טעם מפסיק שמופיע בראש פסוק מעל פועל ביחיד. המשמעות הפרשנית היא התלבטות קשה של מבצע הפעולה. בכל יום משבעת ימי המילואים מקריבים שלושה קרבנות - חטאת, עולה ושלמים. המתח עולה משחיטה לשחיטה. בעל הטעמים מבטא זאת בטעם מעל המילה "וישחט" בכל פסוק. בפסוק ט"ו בשחיטת החטאת מופיע רביע (טעם מפסיק בינוני). בפסוק י"ט, בשחיטת העולה מופיע אתנחתא (במלה הראשונה של הפסוק!). ובשחיטת איל המילואים בפסוק כג מופיע השלשלת. יש מפרשים שסוברים שבמשך הטקס שבו משה משמש ככהן גדול, נוצרה בו תחושת התעלות של כהן גדול, וקשה לו להיפרד מהתפקיד, אך הוא עושה זאת ומקיים את הצו האלוקי. נדמה לי שההתלבטות של משה רבנו נבעה מתחושה אחרת לגמרי. השחיטה השלישית, ביום השביעי של ימי המילואים, היא הפעולה האחרונה לפני שהוא מעביר את התפקיד הכהונה לאהרון. בימים אלו, משה מתפקד כמחנך. רגע לפני שהוא שוחט ומסיים את תפקידו, משה שואל את עצמו: האם לימדתי ללא דופי? אולי נכשלתי בהעברת התפקיד לאהרון? לפיכך על המלה "וישחט" יש שלשלת. המורה הגדול מבקר את עצמו בצורה קפדנית. משה רבנו ,שלא כמו לוט , אליעזר ויוסף , התלבט בגלל סיבה חיובית; לא בגלל ממון או כבוד או תאווה גופנית , אלא בגלל דאגתו לתלמידו ולעתיד הכהונה. אולי בעל הטעמים הושפע מהמשנה בפרקי אבות פרק ד' משנה כ"א - "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". משה רבנו, שעיקר דאגתו הייתה בניית עולם, לא התלבט בגלל קנאה, תאווה או כבוד.

 (מתוך מאמר של יוסי מורגנשטרן - פורסם בגיליון שבת הגדול תשס"ו של "שבת שלום")

 

 

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" - בין ברית מילה לליל הסדר

דבורה וייסמן

מוקדש באהבה למתיא עמי כהן,

שמלאה לו שנה בט"ז אדר

 ושהוא נין לאבי מורי ד"ר נחום וייסמן ז"ל

 שהלך לעולמו בכ"א ניסן תשנ"ג 

ביום ט"ז באדר תשס"ט נולד ילד לאחייני בתל-אביב. אחייני ניצן ואשתו דורית מנהלים אורח-חיים חילוני, אך קשורים מאד למקורות היהדות. ניצן הוא איש תיאטרון שרבים ממחזותיו מבוססים על ספרות חז"ל או על ההיסטוריה היהודית.

כמה ימים לפני הברית, התקשר אליי ניצן ושאל אותי שתי שאלות: האם על פי ההלכה, מותר לאישה להיות סנדקית בברית? ואם כן, האם אני מוכנה להיות הסנדקית בברית של בנם?

עניתי שזה הכבוד הגדול ביותר שקיבלתי בחיי, ושאבדוק את העניין. בדקתי בספרים ובאינטרנט, וגם התייעצתי עם רבנים. גיליתי דבר מעניין. בשולחן ערוך (יורה דעה רס"ד, א') כתוב ש"הכול כשרין למול, אפילו איש" הסנדק נחשב כמי שמשלים את עבודתו של המוהל. יש לנו בוודאי סיפורה של ציפורה בתורה. כך שמעיקר הדין, נראה שבוודאי מותר. פרופסור אברהם גרוסמן, בספרו על נשים יהודיות בימי הביניים "חסידות ומורדות " כותב:

 נושא המעיד על מקומה של האישה בטקסים שנערכו בבית הכנסת הוא תפקודה של האישה כסנדקאית בברית המילה של נכדה או בנה. העדויות על מנהג זה הן מן המאה הי"ג, אך מסתבר שמדובר במנהג קדום יותר. מהר"ם מרוטנברג ניסה לבטלו ונלחם בו בעוצמה רבה. לא עצם תפקודה של האישה כסנדקאית חרה לו, אלא העובדה שישבה בתוך בית הכנסת בעת עריכת ברית המילה, כשהיא מקושטת במיטב תכשיטיה ומבושמת בבשמיה, ומסביבה עומדים גברים הנוטלים חלק באותה שמחה. לדעתו, זה היה מעשה מובהק של חוסר צניעות... למהר"ם ולתלמידיו הייתה הצלחה חלקית בלבד במאבקים בתופעה זו (עמ' 321).

רוב הפוסקים האחרונים אסרו את הנוהג מטעמי צניעות.

אבל במקרה שלנו:

א) הברית הייתה אמורה להתקיים בבית פרטי ולא בבית כנסת.

ב) היא נערכה בחוג המשפחה.

ג) בכל מקרה, הייתי אמורה להעביר דבר תורה סביב שמו של הילד, כך שהנושא של צניעות לא בדיוק תפס.

לכן, עניתי לניצן שזה יהיה תלוי במוהל. מבחינתי, כבר קיבלתי את הכבוד בעצם ההצעה - ובכך, דיינו. לא נרצה שהמוהל לא ירגיש בנוח. אבל אם הוא יסכים, אז אני בוודאי אסכים .

ביום הברית, נסעתי מביתי בירושלים לתל-אביב ועד שממש הגעתי לביתם לא ידעתי אם אהיה הסנדקית אם לאו. המוהל - שהוא גם רופא - אמר שגם הוא בדק ושיש רבנים ידועים בירושלים שמתירים. ואז הוא הוסיף "בירושלים נותנים יותר כבוד לנשים מאשר בתל-אביב". (אני מתארת לעצמי שהוא התכוון לקהילות כמו "ידידיה" ו"שירה חדשה").

הסנדקאות בברית בנו של אחייני הייתה ללא ספק אחת החוויות המרגשות בחיי.

הסיפור הזה בוודאי מתקשר עם היארצייט של אבי ז"ל, שחל בשביעי של פסח, מכיוון שמדובר בנין שלו, אך מה הקשר לחג הפסח של כולנו?

בשניהם מדובר בדם: דם הברית, הדם על המשקוף, והאמירה בהגדה "בדמייך חיי". בדרשות רבות, ליל הסדר מסמל את סעודת הברית של עם ישראל. למעשה, שלוש הרגלים נמשלים לשלושה טקסי מעבר בחיינו ; חג פסח הוא חגיגת לידת העם וכניסתנו לברית עם הקדוש ברוך הוא. חג השבועות הוא מעין בר\בת מצווה של העם, בבחינת קבלת עול המצוות. וחג הסוכות הוא מעין חתונה בין כנסת ישראל לבין ה', כאשר הסוכה מסמלת את החופה.

אבל הקשר המשמעותי ביותר לדעתי בין ברית המילה לבין ליל הסדר הוא דרך דמותו של אליהו הנביא שמגיע הן בלילות הסדר ושהכוס החמישית, כוס ה"ספק" נקראת על שמו, הן בבריתות - שבהן יושבים על כסאו. אליהו נחשב למבשר הגאולה. הוא נוכח גם בטקסי ההבדלה במוצאי שבתות. השבת היא מעין עולם הבא - טעימה של עולם מתוקן יותר שיתקיים באחרית הימים. בסוף השבת, אנחנו שרים על אליהו "במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד". נוכחותו בליל הסדר מבטאת את כמיהתנו לגאולה העתידה (לשון הגאולה "והבאתי") וגם האמונה העממית שכאשר אנחנו פותחים את הדלת כסימן לחירות ולגאולה, אנחנו פותחים את הדלת לאליהו מנכיחה אותו בליל שימורים זה.

אלא שהוא מכונה גם "מלאך הברית". חג הפסח כאמור מציין את לידתו של העם היהודי וליל הסדר הוא חגיגת הברית. אפילו בעולמנו - עולם טרום- גאולתי - אנחנו מצווים לשמור על הברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. הברית מחייבת אותנו ללכת בדרכיו, לעשות חסד ומשפט. אולי זאת יכולה להוות מסגרת חלופית לראייתנו את מדינת ישראל; דהיינו, במקום להשתמש לרוב ברטוריקה גאולתית של "ראשית צמיחת גאולתנו" עלינו להתייחס אל המדינה בתפיסות של ברית, המחייבת אותנו להתנהגות מוסרית וערכית מסוימת. לאוו דווקא מדובר בגישות סותרות, אלא בוודאי בדגשים שונים.

ועוד הערה אחת לגבי אליהו: במסורת שהתפתחה מימי חז"ל, הוא באמת מעין סבא נחמד הנוכח בהזדמנויות החגיגיות השונות שצויינו לעיל. הוא דמות סימפטית, אפילו מחייכת. איזה מרחק עברנו מדמותו בתנ"ך, שם הוא מופיע כקנאי קיצוני ואלים.

בספר מלכים א (י"ט: י) הוא אומר,"...קנא קנאתי לה'...כי עזבו בריתך בני ישראל..."

לעומת זאת, המשנה במסכת עדויות מסתיימת בדברי חכמים:

...וחכמים אומרים: [אין אליהו בא] לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג'): "הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

על מנת להוכיח לאליהו (ואולי גם לעצמנו) שלא עזבנו את הברית, אנחנו מזמינים אותו כל פעם מחדש, הן לבריתות מילה הן ללילות הסדר.

הלוואי שכל הקיצונים בינינו ילכו בעקבותיו, יעזבו את דרך הקנאות ויתחברו לעם ישראל באשר הוא. ולכולנו, שיהיה חג פסח כשר ושמח.

דר' דבורה וייסמן, ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך ובדיאלוג בין-דתי.

 

 

השינוי, השאלה והסיפור

תנו רבנן: חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים... מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו. אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד שאדונו משחרר אותו ונותן לו כסף וזהב, מה עליו לומר? אמר לו: עליו להודות ולשבח. אמר לו: פטרת אותנו מלומר 'מה נשתנה'. פתח ואמר: עבדים היינו.

(בבלי פסחים קטז ע" א)

 

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר 'והגדת לבנך', לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו - הכל לפי דעתו של בן. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו, אין לו אשה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה הלילה הזה', ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה?'.

(רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

לצאת ממצרים ומהמצָרים

פנחס לייזר

במשנה פסחים (י, ה) נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ו) מנסח ציווי זה להלכה בלשון אחרת:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם וגו'", ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית", כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית."

יתכן שהרמב"ם מבין שכדי להעביר את חוויית השחרור מעבדות לדורות הבאים ("והגדת" כלשון הפסוק המובא במשנה), עלינו לחוות אותה בעצמנו ואולי אף "להראות" זאת בחיי היום יום שלנו, כי הרי בכל הפסוקים בהם מופיע הביטוי "וזכרת כי עבד היית" ממשיכה התורה בציווי מחייב כלשהו; השבת מתוך התייחסות למנוחת העבד והגר, ובכלל התייחסות לעבד העברי, לגר ליתום ולאלמנה ולמתנות עניים, וכנראה לא בכדי בחר הרמב"ם להביא את הפסוק מדברים ה, יד, בו התורה מצווה עלינו להקפיד על מנוחת העבדים בשבת, הרי הפסוק הקודם מסתיים במילים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

הוגי דעות חסידיים העבירו את מצוות הסיפור ביציאת מצרים גם למישור האישי-הקיומי, ודרשו מצרַים = מצָרים.

למשל, ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה ליב אלתר מגור 1847-1905( כותב בדרשה לפסח משנת תרל"א:

...שהאמת כן רק שצריך לברר זה על ידי אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחינת זו ומרגיש מיציאת מצרים של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו .

כלומר, לספר ביציאת מצרים אינו מתייחס לסיפור ההיסטורי, אלא כוונת המצווה היא לספר את הסיפור כסיפור של מעבר אישי, חברתי ולאומי ממצרים ומהמצרים. וזוהי המצווה עבור כל אדם בכל דור ודור.

אם כן, האם הטקסים הנהוגים בליל הסדר - קריאת ההגדה, אכילת המצה (מצווה שלפי הרמב"ם אינה צריכה כוונה) ואכילת מרור - מפסיקים כדי לקיים את המצווה לפי תפיסה זו?

דומני שהתשובה היא ברורה.

האם ה"פרוטוקול" המוקפד של ליל הסדר עם כל ההכנות לקראטת חג הפסח משרתים את המטרה הזו? דומני שהתשוב לשאלה זו מורכבת.

אין ספק שכל פרוטוקול טקסי, בדומה לסידור התפילה , יכול לשמש מסגרת שבלעדיה רוב בני אדם לא היו מתפנים כלל להתבונן בסוגיות של עבדות וחירות. יחד עם זאת, לעתים נוצר הרושם שמרוב עיסוק בחומרות, ומרוב ריטואליזציה של ליל הסדר, קיימת סכנה של חוסר הבחנה בין עיקר לטפל וכבר אמר רבי אליעזר בן הורקנוס (משנה ברכות, ד, ד): העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.

גם הרמב"ם בהלכות תפילה רואה בנוסח התפילה הקבוע מעין פשרה היסטורית נחוצה בגלל שאנשים איבדו את השפה הספונטנית.

יתכן שכדי לקיים את המצווה כהלכתה, יש לצורך בהכנה רצינית לקראת חג הפסח, מעבר לקניית המוצרים הכשרים וניקיון הבית.

יתכן שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו עד כמה הוא מרגיש שהוא פועל מתוך חופש ובחירה, או עד כמה קיימות מוטיבציות אחרות: פחד לאכזב אחרים, כניעה לא מבוקרת לסמכות, הרגל, אילוץ כזה או אחר, ואולי בין היתר, לכך מתכוונים חז"ל והרמב"ם כאשר הם כותבים: ואין מי ישאל, ישאל הוא את עצמו.

דומני שזו אולי השאלה הראשונה הקיומית שעל כל אדם יהודי לשאול את עצמו: האם אני בן חורין, האם יצאתי מהמצרים שלי?

אך, כנראה ששאלה זו אינה מספיקה והיא קשורה גם לשאלה של מתן חירות לאחרים התלויים בי, הרי כל הפסוקים בהם נאמר "וזכרת כי עבד היית" ובהם נאמר שה' פדה אותנו מתייחסים לזכירה זו כבעלת משמעות אתית. בעצם, התורה אומרת לנו שהחירות שלנו קשורה לחירותם של אחרים ולדאגה לכבודם.

אמת חשובה זו אינה תלויה בשום נסיבות היסטוריות, אלא יציאתנו ממצרים וסיפור היציאה בכל שנה ושנה וכל המצוות הקשורות ליציאת מצרים מהוות הזדמנות והזמנה לחשוב על חירותנו, על השליטה ללא צורך שאנחנו מפעילים על בני אדם או קבוצות הנתונים להשפעתנו.

דבר זה נכון במישור האישי, החברתי, החינוכי והפוליטי בכל דור ודור עבור כל אדם ואדם ועבור כל עם ועם וכעם סגולה, אנו מצווים להזכיר לעצמנו שהחובה 'לצאת ממצרים' היא עכשיו.

בלשונו של ה"שפת אמת", היציאה ממצרים (מהמצרים) היא תנאי לקבלת התורה.

ולוואי שנצליח השנה ובכל שנה להתמודד עם משימה זו.

חג שמח ומשחרר

פנחס לייזר, עורך.